Musicspot.co.il

''צריחות שצרחתי נואשת כואבת... היו למחרוזת מילים מלבבת"*
בבארבי שררה אווירה חגיגית משהו בערב ההשקת אלבום הבכורה של ''כל החתיכים אצלי'', להקה שהתחילה את דרכה

בהשתתפות וזכיה ב''רוק רימון'' וזכתה לקצת פרסום בזכות השתתפות קצרה ואירונית משהו של מנהיגת הלהקה, איה זהבי- פייגלין, בכוכב נולד [בביצוע ל''כל אחד רוצה...'' [להיות זמר] של שלום חנוך]. את פני המגיעים קידם מסך עם אוסף טוקבקים שליליים ואף נבזיים משהו שהתייחסו ללהקה. בין ההגיגים הרבים נמצאו ''החתיכים אולי אצלך, הכישרון ממש לא!'' ''עוד זבל לעיכול איטי מבית היוצר של תל אביב ההזויה'', והחביב עליי ''אפילו תום פטרובר ואורית שחף [מ'היהודים'] כותבים טקסטים יותר טובים עם 'אלוהים, סמים, אלוהים' שלהם''. מעבר לבדיחה מוצלחת מדובר בטקטיקה מעניינת, אם הם כבר מפרסמים את כל הדברים האיומים שנאמרו עליהם זה כבר נהיה לא מעניין לומר אותם, עוד פעם. הבארבי התמלא יפה ועל הבמה עלו פייגלין, הסולנית- גיטרה שנייה- כותבת- מלחינה, ושלושת 'החתיכים' [אפילו לא במרכאות], גלעד מאיר הגיטריסט, נמרוד לביד הבאסיסט, והוד שריד המתופף. מדובר כאן, בניגוד למה שנרמז מהטוקבקים, בקבוצה של אנשים שיודעים לנגן ולהופיע. ראויה לציון הנוכחות הבימתית של פייגלין, נראה שמדובר במקרה קיצוני של בחורה ביישנית שמוציאה את האלטר אגו המופרע שלה לטיול. מהרגע הראשון היא היתה ממש בפנים, אנרגטית, קצת חמודה, קצת מפחידה. בכריזמה המשונה שלה ובסגנון השירה התיאטרלי צעקני אה-לה אלניס מוריסט הקהל בידיים של פייגלין. הלחנים של ''כל החתיכים אצלי'' מורכבים מבסיס קליט שבתוכו נשזרים ניואנסים מתוחכמים שמעלים את הרמה למשהו שהחברים הפלצניים שלהם מרימון יוכלו להעריך. הניואנסים ביחד עם סגנון השירה של פייגלין הופכים את הבסיס הפופי במקצת למשהו אחר. זה הכי רגיל והכי חריג ביחד. זה מסוג הלחנים שהאוזן מתרגלת אליהם בתוך שנייה אבל עם איזו שריטה, במובן החיובי של המילה . באו להתארח ולפרגן אלי לולאי [אקס רוקפור], שבתור חובב שבלול בפני עצמו הצטרף לקאוור ההיפראקטיבי ל''למה לי לקחת ללב'', חמי רודנר שהצטרף לדואט בועט ומהפנט לשיר ''אני רוצה'' [הזכור כ''אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך''] שם רודנר הפך למשך ארבע דקות לגירסה מגודלת של פייגלין. אורח מיוחד היה יהודה עדר, המורה אצלו פייגלין למדה להלחין, שהצטרף עם גיטרה חשמלית לשיר ''שבעים איש'', שיר שבוודאי הפך את עדר המורה לגאה בזכות הפנינה הלשונית הבאה:
''70 איש עומדים בתור ללקק לך בכוס. זה לא עושה לך טוב, טוב נו, אולי קצת.''
כן, כוס! היא אמרה כוס! ועוד ללקק את הכוס, היא עברה על חוק בלתי כתוב, איזה יופי! הו 'זיוניוני הדרך'** של השפה העברית שמתירה שימוש אינסופי בשורש ז.י.נ. אבל משום מה המילה כוס קשה לה מידי [שעה ששאר המילים שמתארות את אותו המושג פשוט נשמעות מטופש]. זה אולי פרובוקטיבי, אבל זאת לא פרובוקציה, נראה שפייגלין פשוט כתבה את מה שעבר לה בראש בלי לחשוב אם זה 'ראוי'. מילות השירים הן המאפיין הכי בולט של הלהקה. פייגלין היא אמנם לא רחל המשוררת אבל צורת ההצגה שלה של עולמה הפנימי, בהומור וללא כחל ושרק, מעניינת לא פחות. פייגלין עושה דברים כמו לשתף את המאזין בדיאלוג שלה עם עצמה: ''איה תגידי, זה פסיכי או נרקיסיסטי לדבר בגוף שני עם עצמך.'', בכמיהות המביכות שלה: ''מתישהו יהיה לי טוב, 'בקשה קרוב...'' ולשיר בסגנון מזרחי על זה שהיא פולניה: ''אני יושבת בחדר לבד, בחושך מוחלט, אוכלת אוכל שמן ויקר''. זה לא שפייגלין שרוטה או מעוררת רחמים יותר מכולנו, היא פשוט כנה לגבי זה, בנוף הישראלי הגדוש זמרים מלאי חשיבות עצמית זה נורא מרענן. טענות טוקבקיסטיות גרסו שפייגלין חושפת את עצמה יותר מידי, אבל זאת לא הבעיה, כי האמת היא שאנשים מתים על חשיפת יתר [ע''ע הטור המצליח של דנה ספקטור ב7 ימים], 'הבעיה' היא שפייגלין חושפת על הדרך את כולנו. נושא אחד מתבלט במיוחד:
''לילדה שלי אני לא אספר
בלילה לפני השינה, סיפור עם רע או טוב או עם מוסר השכל
כי יש אמת אחת, והיא כמות השיערות שתתלשי מעצבים
כמות השיערות שאת תתלשי בחיים שלך מהפנים...
את ילדה קטנה ומכוערת
אל תאמיני למי שיגיד לך אחרתו
אל תדאגי אמא פהו אמא לא משקרת.''

 

בהרבה משיריה ואפילו בשם שהיא המציאה ללהקה, פייגלין עוסקת בחוויה האנושית של הבחורה הלא יפה, עם דגש על האמת המרה: אם בחורה היא לא יפה מבחוץ, לרוב האנשים לא אכפת איך היא מפנים. ניכר שניסיון חייה של פייגלין כברווזון מכוער [אחד הטוקבקיסטים כינה אותה ''ליידי געגע''] בנה אותה מבחינה אומנותית. מעניין שזה נושא שמוזיקאים כמעט ולא מתעסקים בו. דחיה היא נושא שכיח ביותר בשירה המולחנת, אם נמפה את כל השירים שנכתבו אי פעם, ונמצא את אלו שממש חודרים לעצמות – כנראה שחלק ניכר מהם יעסוק בחוויה של דחיה. אבל לדבר על היות אדם שדחוי אוטומטית בגלל צורתו החיצונית, זה כבר יותר מידי, זה לצייר חץ שמצביע על המגרעות שלך. פייגלין עושה זאת ובכך לא מצביעה על עצמה, היא גם מצביעה על מי שמאזין לה, בין אם זה אדם שסוגד לעגל הזהב של היופי ובין אם זה מי שמוצא את עצמו מושלך הצידה בשל אותה הסגידה. בטח שהיא עלתה על עצבים של טוקבקיסטים, היא העמידה מולם מראה כמו שיש במעליות, עם אור אור פלורוסנט לבן שחושף כל פרט מכוער. את ההופעה [לפני ההדרן] הם סגרו עם השיר ''אולי'' שהכיל פזמון שכל כך התאים למעמד: ''אולי ניסיתי חזק מידי שיבינו אותי''. אני לא מסכימה איתה, לטעמי היא ניסתה בדיוק במידה הנכונה, עכשיו נראה אם הקהל הישראלי מסוגל לעמוד בזה.

*מתוך ספר שירי רחל המשוררת

**שם של ספר מאת דן בן אמוץ

גלריית תמונות מההופעה

 

< הקודם		הבא >