סקירות >> אלבומים
אחרי שנעם נבו סיימה את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר למוסיקה רימון, ניגש אליה מנהל בית הספר יהודה עדר והאיץ בה לעזוב את הלימודים בטענה שהיא כבר מוכנה לצאת לדרך המוסיקלית ואין לה צורך בשלוש השנים הנותרות של הלימודים. אין ספק שמדובר במחמאה אדירה לכל מוסיקאי מתחיל, ולאור התוצאה המוגמרת שמוצגת באלבום הבכורה "בחוץ העולם יפה" נראה גם שעדר צדק - נעם נבו נשמעת מאד בשלה ומקצועית ביחס לעובדה שמדובר באלבומה ראשון.
האלבום נפתח בארבעה שירים שקטים ורכים באופן יחסי, שעוסקים בזויות שונות של מערכות יחסים. הלחנים והעיבודים יפים ונעימים, אבל עם זאת ישנה תחושה של שעמום קל ועייפות שמלווה את פתיחת האלבום, במיוחד כשהצליל האיטי והצלול עוטף מילים בנאליות במקצת כגון: " אל תחפש אמת בשקר/ אהבה שלי/ אל תחטט אצלי בבטן/ זה עושה גלים/ כמו שמתרחקים באור/ כמו שמתרגלים לחושך" (מתוך השיר: אל תחפש).
בעיה נוספת ואף משמעותית יותר בחלקו הראשון של האלבום היא שנבו כמבצעת לא מורגשת בו באופן מיוחד. היא שרה בצורה מקצועית ונעימה, אך ישנה תחושה שאפשר היה להחליף אותה בזמרות נעימות וטובות אחרות והשירים לא היו משתנים באופן מיוחד. התחושה הזו משתנה החל מהרצועה החמישית, מלכת הפקק, שמבשרת על פתיחתו של החלק הקצבי באלבום. החלק הזה מאפשר להבחין בגוונים אחרים בנבו, גוונים של עוצמה נשית וחספוס שמתבטאים הן באופן ההגשה של השירים והן במילים שלהם: "מדיווחי התנועה של קול ישראל נמסר על עומס תנועה כבד מפי גלילות עד פיייי כוסעמק/ כמה זמן נמשיך עוד לעמוד ככה בפקק הזה של החיים/ שעות על גבי שעות ימים על גבי ימים" (מתוך השיר: מלכת הפקק).
החלק השני של האלבום ממשיך עם שירים מלאי אנרגיה וגרוב כמו קרנפים ונדבר בגוף, אבל הם רק משמשים כהכנה לשיר הטוב ביותר באלבום, מוסיקלית וטקסטואלית, שנקרא בלוז לאמת המרה ויוצא נגד אופייה המתסכל של האמת והצורך לברוח ממנה באמצעות עזרים שונים:"אני שומעת יותר טוב כשאני לא רואה/ אני צודקת יותר טוב כשאני טועה/ בטיפה המרה נמצאת הבשורה/ והטעם הזה של לבן בשורה/ הוא ממתיק מצוין למרה השחורה/ האמת עושה לי רק רע" (מתוך השיר: בלוז לאמת המרה). בשיר הזה נבו כבר לא נשמעת כמי שנמצאת בשליטה, אלא היא זועקת את המילים כאילו הן בוערות בקרביה; ההגשה שלה, יחד עם הגיטרות המנסרות, התיפוף האינטנסיבי והטקסט המריר, הופכים את השיר הזה ללא ספק לנקודת השיא של האלבום.
האלבום מסתיים באווירה דומה לפתיחתו, בשיר שקט בשם לארוז הכל; אך הפעם ישנה תחושה של כנות רבה יותר בשירה של נבו וגם הטקסט העגמומי מצליח לגעת ולרגש יותר מאשר הטקסטים בחלק הראשון של האלבום: "כמה טוב יהיה/ לארוז הכל/ לעלות על מטוס לפריז/ שם כולם מדברים צרפתית/ בקווים כלליים/ אני מותחת את כל הרגעים - היפים בעיקר/ וזורקת אותם מהבית" (מתוך השיר: לארוז הכל). נראה אם כן שחלקו הראשון של האלבום מחביא במידה מסוימת את האיכות והייחודיות של נבו כמבצעת - איכות שמתגלה בעיקר בחלקו השני. לו האלבום כולו היה מורכב מהשירים השקטים של נבו, יכולה הייתה להיות לו איכות מסוג אחר, כזו שישנה למשל באלבומיה של דניאלה ספקטור - מעין עצבות רגועה, מתוקה ונעימה. אבל כשמגיעים השירים הקצביים בהמשך האלבום, מתגלה נבו בשיאה, מלאה בעוצמה ובגרוב.
יכול להיות…
קרא עוד...