כוכב-נולד9-on-the-spot-תוכנית-מס-2

שירים ועיבוד מוזיקלי

שבה כל המבצעים (תשעה במספר) שרים את שלהם ובסופו של דבר ארבעת האחרונים נאבקים פעם נוספת על הזכות להישאר. אבל אין כמו המוח הקודח של קברניטי “כוכב נולד” כדי להראות שהעונה הנוכחית תהיה ריווחית יותר מקודמתה ולגרום לכם לסמס 4 פעמים עבור מבצע כלשהו ואז שוב בחלק של ההדחה, חסר טעם בעיניי. אתמול הספקנו להיפרד בטרם עת לדעתי מילנה אילייאייב שסבלה כנראה מעודף יועצים שרק הרחיקו אותה מעצמה, וממשי חזיזה שלא היה לי מושג קלוש למה הקהל בחר להחזיר אותה ולא מוכשרים ממנה שלא מצאו את מקומם בנבחרת בסופו של דבר. האמת היא ששוב לדעתי היו ביצועים בינוניים לחלוטין, לא התרשמתי במיוחד מאף מבצע, שאפו לחגית יאסו על התעוזה לשיר שיר מלא במרוקאית ולגבור על דוד לביא שסומן מההתחלה כפיינליסט ברור. שנתחיל?

קלרה סבג VS. נוי דנן
קלרה סבג ביצעה את “אם יש גן עדן” המופלא של אייל גולן. קלרה היא מבצעת מצוינת, היכולות הווקליות שלה כוללות מנעד אינסופי והיא יודעת את זה אך ההגשה שלה לוקה בחסר, העיבוד של השיר היה גרוע בעיניי עם מודולציה שהורידה אותה בטון, מה שגרם לי להרים גבה, לדעתי מדובר על החלטת מעבד שרצה שהיא תרד כדי שהיא תעלה שוב ותמריא, מיותר לחלוטין, ירידה וקוץ בה.
נוי דנן ביצע את “יש מקום” של יהורם גאון, נוי לוקח את תפקיד האח הצעיר של דוד דאור, אז כל שנישאר זה רק לסגור לו הופעה בוותיקן ולעשות את אבא שלו מאושר. השיר עצמו התאים לו מאוד, שיר שמאפשר בכל שורה למרוח את המילה האחרונה עוד כמה שניות מה שגורם לו למקסם את היכולות שלו. דבר קטן לנוי – חייבים להרגיע שם את האבא ואת התגובות שלו, זה הופך להיות מאוס, מעצבן וחסר כל עניין, לא רחוק הרגע שהאבא יהיה בעוכריו של נוי. מספיק, הבנו, די, שמישהו יתן לו ריטלין.

דוד לביא VS. חגית יאסו
דוד לביא ביצע את “זה מכבר” של אושיק לוי, אחד השירים האהובים עלי, שיר שנכתב ע”י לאה גולדברג שבימים אלו הייתה אמורה לחגוג מאה שנים להולדתה, עם הלחנה יוצאת דופן של מתי כספי ודוד לביא עם שירה בסגנון נועם רותם מקרח 9, בתוספת אי דיוקים בהתחלה, לא ממש הותיר עלי הרבה רושם, החלק השני של השיר היה יותר טוב, רחוק מאוד מלהיות ביצוע טוב לשיר שכזה. הערת אגב, אפשר לגלות קצת יותר רגישות כשמלבישים בחור מבית דתי בחולצה עם הדפס דמוי צלב.
חגית יאסו ביצעה את “מהיום שהלכת” של שמעון בוסקילה. אני מצטער מראש שאני נופל פה אולי לסוג של רגשנות יתר אבל לראות בחורה ממוצא אתיופי מבצעת שיר במרוקאית, לא ממש השאיר אותי אדיש, אפילו שלא מבינים מילה אחת מהשיר זולת “יא מאמא”. הבחורה הזאת פשוט המיסה אותי, היא מגישה את השיר בצורה מעולה, היא כנראה מבינה מה היא שרה, הביצוע הכי טוב של הערב.

רותם כהן VS. ורועי אביטל
רותם כהן מבצע את “יסמין” של הפיל הכחול, מה ניסגר איתך איש? למה סילסולים בשיר כל כך לא מסתלסל שיש? זה שיר ששרים אותו הכי סטרייט סוליד שיש, עוצמתי, חזק, למה לתת לו גוונים ים תיכוניים לא ברורים? מיותר לחלוטין ומהר מאוד לעבוד על איך להתחיל שיר מבלי לגרום לצופה לנחור כבר בשורה השנייה.
רועי אביטל ביצע את “יקירתי” של אסף אמדורסקי. רועי פיספס בענק, הוא ניסה לקחת שיר קטן, ענוג, נכס צאן ברזל של אסף אמדורסקי וניסה לקחת אותו למקומות הרוקיסטיים הגדולים יותר. רועי היה חייב להישאר עם הגיטרה ועם התופים שנוגעים רק במצילות, הניסיון הרוקיסטי הזה גרם לו לברוח לגמרי מהשיר שהוא למעשה סוג של לחישה, וידוי כן אמיתי ואינטימי, זה לא עבד.

לירון איצקוביץ’ VS. נדב הופמן ואסף שלם
לירון איצקוביץ’ ביצעה את “עד קצה המסלול” של יהודית רביץ. ההתחלה הייתה משעממת במקצת, לירון שולטת מצוין בגבוהים שלה, שוב העיבוד לוקה פה בחסר. אולי זה המקום להסביר, עיבוד אמור לשרת את הקול של המבצע, עיבוד אמור להתאים לקול של המבצע כמו נעל עקב של ג’ימי צ’ו לכף רגלה של גב’ בראדשו, מישהו פה שוב חטא בניסיון לגרום ללירון לרדת בחצי טון ואז לעלות ולתת את הכי טוב שלה, היא הייתה אמורה לפתוח את השיר כמו שהיא שרה אחרי המודולציה.
נדב הופמן ואסף שלום מבצעים את “אנ’לא יודע איך לומר לך” של שלום חנוך, ביצוע unplugged מצוין של 2 הבחורים הללו שמבצעים שירים בצורה כל כך רגישה וחכמה, מגישים את השיר כאילו הם כתבו אותו, אסף קצת ברח לו בסוף השיר עם איזה אי דיוק לא ברור אבל הביצוע היה מקסים, סוחף וענוג, עם הרמוניות מדויקות להפליא. דוגמה למופת איך לוקחים שיר כל כך מזוהה עם המבצע ומקרבים אותו אליך. הביצוע השני הכי טוב לערב הזה.

סולואים הדחה

קלרה סבג – מכל האהבות / עידן רייכל
משהו בביצוע היה לי מאוד לא ברור. קלרה התחילה לרוץ אחרי המנגינה, משהו שם מאוד לא הסתדר לי, לא הייתה הגשה בעיניי, כלום לא נגע. הבחורה יודעת לבצע שירים מצוין מבחינה ווקלית, מישהו מכל המוכשרים שיש בצוות של כוכב נולד חייב לקחת אותה לשיחה ולתת לה להיפתח יותר בשירים אחרת היא תמצא את עצמה שלא בצדק מהר מאוד מחוץ לנבחרת.

דוד לביא – שיר / אתי אנקרי
נפל לי האסימון לגבי דוד לביא. הוא פשוט המבצע הכי טוב שיש בנבחרת לשירי יום הזיכרון. מה שמחמיא לו זה פשוט לשיר שירים אינטימיים וקטנים, רק הוא והגיטרה, רק הוא והפסנתר, שום הפקה גרנדיוזית של שירים, שום עיבודים בומבסטיים נוסח דיאנה גולבי. אין לו קול חזק מספיק לבצע שירים רוקיסטיים, להתרכז בביצועים נוסח יום הזיכרון, ביצוע מצוין.

רועי אביטל – יש לי חלום / עמיר בניון
התמודדות עם שיר מאוד קשה מבחינת ביצוע, רועי התחיל נמוך מדי כתוצאה ממגבלות רוחב הקול שלו, הוא כנראה לא יכול להגיע מאוד גבוה ולכן הוא התחיל מאוד נמוך, מה שהיה בעוכריו. ההגשה מצוינת, בחירה טובה של שיר, ההדחה שלו הייתה מאוד לא ברורה בעיניי.

לירון איצקוביץ’ – ועם הזמן / אביב גפן
שאנסון צרפתי של לֵאו פֵרֵה שתירגם אביב גפן, אחד השירים הכי טובים של אביב, שיר מאוד מאוד לא קל לביצוע, בחירה מסוכנת כסולו הדחה, לירון התחילה אותו קצת חלש לטעמי, טיפול יותר מלטף, קטן, אינטימי היה מיטיב מאוד עם הביצוע, בפזמונים לירון הראתה את היכולות המצוינות שלה, ביצוע שני בטיבו לביצוע של דוד לביא.

כוכב נולד העמוד הרשמי:

http://www.mako.co.il/tv-starisborn

 

נעם-נבו-בחוץ-העולם-יפה

אחרי שנעם נבו סיימה את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר למוסיקה רימון, ניגש אליה מנהל בית הספר יהודה עדר והאיץ בה לעזוב את הלימודים בטענה שהיא כבר מוכנה לצאת לדרך המוסיקלית ואין לה צורך בשלוש השנים הנותרות של הלימודים. אין ספק שמדובר במחמאה אדירה לכל מוסיקאי מתחיל, ולאור התוצאה המוגמרת שמוצגת באלבום הבכורה “בחוץ העולם יפה” נראה גם שעדר צדק – נעם נבו נשמעת מאד בשלה ומקצועית ביחס לעובדה שמדובר באלבומה ראשון.

האלבום נפתח בארבעה שירים שקטים ורכים באופן יחסי, שעוסקים בזויות שונות של מערכות יחסים. הלחנים והעיבודים יפים ונעימים, אבל עם זאת ישנה תחושה של שעמום קל ועייפות שמלווה את פתיחת האלבום, במיוחד כשהצליל האיטי והצלול עוטף מילים בנאליות במקצת כגון: ” אל תחפש אמת בשקר/ אהבה שלי/ אל תחטט אצלי בבטן/ זה עושה גלים/ כמו שמתרחקים באור/ כמו שמתרגלים לחושך” (מתוך השיר: אל תחפש).

בעיה נוספת ואף משמעותית יותר בחלקו הראשון של האלבום היא שנבו לא הקליטה אותו באולפן הקלטות מקצועי וכמבצעת לא מורגשת בו באופן מיוחד. היא שרה בצורה מקצועית ונעימה, אך ישנה תחושה שאפשר היה להחליף אותה בזמרות נעימות וטובות אחרות והשירים לא היו משתנים באופן מיוחד. התחושה הזו משתנה החל מהרצועה החמישית, מלכת הפקק, שמבשרת על פתיחתו של החלק הקצבי באלבום. החלק הזה מאפשר להבחין בגוונים אחרים בנבו, גוונים של עוצמה נשית וחספוס שמתבטאים הן באופן ההגשה של השירים והן במילים שלהם: “מדיווחי התנועה של קול ישראל נמסר על עומס תנועה כבד מפי גלילות עד פיייי כוסעמק/ כמה זמן נמשיך עוד לעמוד ככה בפקק הזה של החיים/ שעות על גבי שעות ימים על גבי ימים” (מתוך השיר: מלכת הפקק).

אולפן הקלטות או הופעה

החלק השני של האלבום ממשיך עם שירים מלאי אנרגיה וגרוב כמו קרנפים ונדבר בגוף, אבל הם רק משמשים כהכנה לשיר הטוב ביותר באלבום, מוסיקלית וטקסטואלית, שנקרא בלוז לאמת המרה ויוצא נגד אופייה המתסכל של האמת והצורך לברוח ממנה באמצעות עזרים שונים:”אני שומעת יותר טוב כשאני לא רואה/ אני צודקת יותר טוב כשאני טועה/ בטיפה המרה נמצאת הבשורה/ והטעם הזה של לבן בשורה/ הוא ממתיק מצוין למרה השחורה/ האמת עושה לי רק רע” (מתוך השיר: בלוז לאמת המרה). בשיר הזה נבו כבר לא נשמעת כמי שנמצאת בשליטה, אלא היא זועקת את המילים כאילו הן בוערות בקרביה; ההגשה שלה, יחד עם הגיטרות המנסרות, התיפוף האינטנסיבי והטקסט המריר, הופכים את השיר הזה ללא ספק לנקודת השיא של האלבום.

האלבום מסתיים באווירה דומה לפתיחתו, בשיר שקט בשם לארוז הכל; אך הפעם ישנה תחושה של כנות רבה יותר בשירה של נבו וגם הטקסט העגמומי מצליח לגעת ולרגש יותר מאשר הטקסטים בחלק הראשון של האלבום: “כמה טוב יהיה/ לארוז הכל/ לעלות על מטוס לפריז/ שם כולם מדברים צרפתית/ בקווים כלליים/ אני מותחת את כל הרגעים – היפים בעיקר/ וזורקת אותם מהבית” (מתוך השיר: לארוז הכל). נראה אם כן שחלקו הראשון של האלבום מחביא במידה מסוימת את האיכות והייחודיות של נבו כמבצעת – איכות שמתגלה בעיקר בחלקו השני. לו האלבום כולו היה מורכב מהשירים השקטים של נבו, יכולה הייתה להיות לו איכות מסוג אחר, כזו שישנה למשל באלבומיה של דניאלה ספקטור – מעין עצבות רגועה, מתוקה ונעימה. אבל כשמגיעים השירים הקצביים בהמשך האלבום, מתגלה נבו בשיאה, מלאה בעוצמה ובגרוב.

יכול להיות שבעידן האינטרנט והסלולר אין זה רלוונטי לשפוט אלבומים כמקשה אחת, אלא כאוסף מקרי של סינגלים, אבל אם בכל זאת מתייחסים לבחוץ העולם יפה כיצירה שלמה, מתגלה בו בעיה מסוימת של חוסר אחידות. למרות ההפקה המוסיקלית המוקפדת של ליאור טבת ועמית יצחק והשתתפותם של נגנים מעולים כמו פיטר רוט, עדי רנרט, ניר מנצור ואבנר קלמר, האלבום לא מצליח למצות את הפוטנציאל שטמון בנבו (שאחראית לכל המילים והלחנים), ובמידה מסוימת המקצועיות והכישרון שיהודה עדר הבחין בהם עוד כשלמדה ברימון, עומדים לה לרועץ וגורמים לה להתפזר בין יכולותיה המרובות. ובכל זאת, מדובר בסופו של דבר באלבום מעניין ומהנה שטומן בחובו הרבה שירים טובים ומסמן את נעם נבו כהבטחה גדולה ברוק הישראלי בכלל וברוק הנשי בפרט. נקווה שגם תקיים.

צפו בקליפ לשירה של נעם נבו – פירורים

https://youtu.be/6xmcaoUBbzo